החמרת גזר דינו של בימ"ש קמא לפעיל בהתאחדות בלתי מותרת

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של פעילות בהתאחדות בלתי מותרת, במסגרת הסדר טיעון שנקשר בין הצדדים. בהתאם להסדר, עתרו הצדדים יחדיו לביהמ"ש כי יגזור על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר בפועל, קנס של אלף ש"ח וכן מאסר מותנה לשיקול דעת ביהמ"ש. השופט קמא החליט לסטות לקולא מההסדר, וגזר על המשיב עונש של 3 חודשי מאסר בפועל בלבד, מחצית מהעונש שהוסכם בין הצדדים כאמור לעיל. השופט ציין בגזר הדין כי שמע מפי התובעת "כי ההפללה הינה הפללה סתמית, ככל הנראה לא מנומקת ולא ברור אופי הפעילות של הנאשם" . את החלטתו לסטות מההסדר נימק השופט כך: "...בנסיבות העניין החלטתי לכבד את עיקרו של ההסדר באשר לקבלת הודאתו של הנאשם והרשעתו, ואולם הנסיבות המיוחדות של המקרה, הולכות לזכותו בעליל".

מכאן הערר שבפני. התביעה טוענת כי כל שיקולי הקולא נשקלו ע"י הצדדים, והעונש שהוצע ע"י הצדדים, אשר מקל מאוד עם המשיב נוכח רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, מגלם בתוכו את נסיבות הקולא המיוחדות במקרה דנן, ולא היה מקום להקל עימו יותר. התביעה מוסיפה כי לא הייתה כל הצדקה לסטות מהסדר הטיעון. הסנגורית הותירה עניין זה לשיקול דעת בית המשפט.

דין הערעור להתקבל. הלכה היא משכבר הימים כי הסדרי טיעון לקיום נועדו (ראו ע"פ 1958/98, פלוני נ' מדינת ישראל,  פ"ד נז(1), 577, עמ' 616-617). אמנם פעמים שיש הצדקה לסטות מהסדר טיעון, אולם מדובר במקרים נדירים, ובטעמים כבדי משקל שיש בהם כדי להצדיק זאת. גם במקרים אלה, רובם ככולם מגיעים בסופו של דבר לערכאת הערעור, ובחלק ניכר מהמקרים הללו ערכאת הערעור מחזירה את ההסדר על כנו. בנסיבות שלפנינו, לא מצאתי כי התקיימו נסיבות יוצאות דופן וחריגות, אשר יש בהן כדי להצדיק סטייה מהסדר טיעון. העונש שהוסכם בין הצדדים, מקל מאוד עם המשיב, וחורג במידה ניכרת לקולא מרמת הענישה המקובלת. נראים הדברים כטענת התביעה, כי ההסדר המקל אכן משקלל בתוכו את כל שיקולי הקולא הייחודיים למקרה דנן. לכן לא היה מקום לחרוג מההסדר.

בשולי הדברים, אני מוצא להעיר על ההליכים בבימ"ש קמא. לדברי התובעת, השופט שדן בתיק לגופו, דן קודם לכן במעצרו של המשיב. בתיק של בימ"ש קמא לא מצאתי אינדיקציה לכך. אם אכן כך, מוטב היה להימנע מכך. כבר נפסק בעבר כי "כידוע, מן הרצוי הוא שמקום בו מכהנים שופטים אחדים, לא ידון השופט שנתן את צו המעצר באישום גופו..." (ע"פ 170/79   ניסים אלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 726 ,עמ' 728-729). בהחלטה מאוחרת יותר, כלל זה הובא שוב, אף כי בהסתייגות מסוימת:

  "... אמת, נכון הדבר, שככלל אין זה רצוי, ששופט, אשר שמע בקשה למעצרו של נאשם ידון גם במשפט עצמו ... עם זאת, אין קיים כלל גורף, שאסור לשופט, ששמע בקשה כאמור, לדון במשפטו של אותו נאשם ... לפעמים מתעורר הצורך לדון בעניין מעצרו של נאשם תוך כדי מהלך הדיון, ואז אין מנוס אלא שהבקשה תידון על-ידי אותו שופט, שהרי מי כמו השופט, המברר את המשפט, יכול להעריך את משמעויותיהן של ההתפתחויות, שאירעו במהלך המשפט..." (ב"ש 1/86   מדינת ישראל נ' משה בדש,  פ"ד לט(4), 813 ,עמ' 815-816).

ועדיין, הכלל שלפיו נוהגים בפועל הוא ששופט שהחליט על מעצרו של אדם, יימנע מלדון בעניינו לאחר מכן, בין היתר מחשש שמא הוא עלול להיות מושפע מראיות שנחשף אליהן אגב דיון המעצר, אשר לא תוגשנה לבסוף בהליך העיקרי. כמו לכל כלל, גם לכלל זה יש חריגים היוצאים מן הכלל, כפי שנאמר בעניין בדש הנ"ל, אולם נדרש טעם של ממש כדי לחרוג ממנו. בנסיבות שלפנינו, לא מצאתי כי הייתה הצדקה לחרוג מהכלל האמור, ולכן מלכתחילה ראוי היה שהמשפט לגופו יתנהל בפני שופט שלא דן בשאלת המעצר.

לעצם העניין, כאמור לעיל, ערעור התביעה מתקבל, בהעדר הצדקה לסטות מההסדר שהוצג בבימ"ש קמא. לפיכך גזר הדין שניתן בבימ"ש קמא מתבטל, ותחת 3 חודשי המאסר שנגזרו בבימ"ש קמא, ירצה המשיב עונש של 6 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו. יתר רכיבי הענישה ביחס למאסר על תנאי ולקנס, ייוותרו על כנם כפי שקבע בימ"ש קמא.    

ניתן היום, 16 בספטמבר 2007, ד' בתשרי התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: